בביתם הם הציבו את הכורסה ככה, עם הבד המקורי, ואהבו אותה וישבו עליה עד שהיא התפרקה כליל, הרצועות נקרעו והמושב צנח מטה.
את הבד עלית קנתה ב"גודס" בהמלצתי. בד מעולה ומקסים שעלה לה 25 ש למטר. הגימור – במקום מסמרי מתכת עשיתי שימוש בסרט קישוט באותו גוון של חום שגם ממסגר את הצורה וגם מדבר באותה שפה הומוגנית של טקסטיל.
את העץ בכוונה לא שיפצנו, יש משהו בסגנון החבוט ומעט מרופט הזה שמראה את השנים שעברו ומוסיף אופי לכורסה. בשילוב הבד המודרני יצא טוויסט מגניב.
ובמעבר חד לסגנון אחר לגמרי אבל גם ממש מאותן שנים – הכורסה של שירלי ואייל. זו היתה כורסה מהבית של סבתו של אייל והוא אוהב אותה מאוד. ואיך לא – היא רכה, נוחה ומזמינה ויש לה צורה סופר חמודה. אני אישית זוכרת מילדותי בשנות ה80 את הסגנון של הכורסאות האלה.
לכורסה היו רגלי מתכת בצורת גביע הפוך ומאחור גלגלים שכבר מזמן לא התגלגלו. התאמתי לכורסה רגלי "תפוח עץ" שאני מאוד אוהבת וצבעתי אותם בצבע שמנת שמתאים לבד.
בגרסה המקורית היתה לכורסה כרית אחת של גב ומושב עם כפתורים וללא רוכסנים. המרתי אותה בשתי כריות נפרדות עם רוכסנים כמובן, כרית הגב ממולאת בהולופיל ולא ספוג (מה שיש בספות מודרניות) ועל כן היא רכה ונימוחה. במקום הכפתורים הלא פרקטיים, הוספתי קדר, שלא יהיה משעמם.
במקרה הזה הבדים מ'דנדו'. והבחירה בבד דמוי ג'ינס בהיר ופסים זו בחירה מעולה ש"מצעירה" את הכורסה ועושה אותה קלילה יותר. אין מה להשוות למראה הקודם עם הויניל החום, לא?
אז שווה או לא שווה? (-:
*Time after time- pink – גרסה רכה ונימוחה של פינק לשיר האלמותי של סינדי לאופר.
