*The Beautiful Ones

אבל למה להקדים את המאוחר. כמנהגנו תמיד – בואו
נראה את הכסאות כפי שהיו קודם

ומבט מאחור, שימו לב למסמרים שבגב, עוד נגיע
אליהם.

הכסאות, ירושה מבית הוריה של יפה. היו
שישה אבל שרדו דירות שכורות ומעברים רק חמישה. יפה היא גם נגרית ומשפצת רהיטים ועכשיו
אחרי שראיתי את ההתעקשות שלה לרדת לפרטים הקטנים ביותר ואת הפרפקציוניזם, אני מאוד
ממליצה עליה אם תרצו מישהי מקצועית וג’ינגית לבנות לכם משהו הביתה.
את העץ המוזנח של
הכסאות היא שייפה עד לשלמות וצבעה בלכה אדמונית שמאוד מחמיאה לבד הנבחר, מבדולינה.

הכסאות האלה – תפארת המפעל הציוני של שנות
ה50-60 לא בדיוק מופת לנוחות, כפי שהיה נהוג באותה תקופה, צנע או לא? למזלנו ולמזלה
של יפה והישבנים של אורחיה, הכסאות קיבלו מושב עם ריפוד ספוג כפול, שכבת ספוג
במשענת (שם במקור לא היה דבר מלבד עץ) וכל הלוק התעגל ונהיה יותר שמנמן.

מאחור, במקום מסמרים, או גימור גס אחר, פשוט
תפרתי את הצדדים בעבודת יד בתפר רפדים נסתר. שימו לב גם לפס מאחור במושב, איזו
תשומת לב לפרטים בעיצוב הכסא המקורי.

אז הזכרתי קודם את הבד – יפה הגיעה אליי עם חתיכה
לא קטנה של הבד הנבחר. אבל – בבד עם הדפס כזה יש צורך למרכז את ההדפס שעל הבד
במרכז כל מושב, במרכז כל משענת גב – קדימה ואחורה. מה עושים? חותכים את הגזרה של
החתיכות מנייר פרגמט שקוף וממקמים על הבד, משחקים עם זה עד שפותרים את המטריצה
הסבוכה הזו. ומה עושים כשמגלים שממש, אבל ממש אין מספיק בד כדי שכולם יהיה זהים?
מישהי אחרת היתה כבר מוותרת, אבל לא יפה, שנסעה בחיפושית הקטנה שלה שוב ושוב לחנות
כדי להביא עוד בד. ההתעקשות השתלמה ועכשיו יש לה 5 כסאות מושלמים ויפים לפינת
האוכל שלה.