הפעם פוסט אישי במיוחד…כוכבת הערב היא הכורסה שלי. שלי ואצלי בבית. כשאני חושבת על זה, כבר 4 שנים אני כותבת את הבלוג הזה המתעד את העבודות בסטודיו ומעולם לא כתבתי על משהו שלי אישי…
למעשה, עד היום, חוץ מכריות נוי על הספה, לא היה בבית שלי שום דבר שהוא עבודת ריפוד שלי… מוזר… הסנדלרית הולכת יחפה כאן.
חלק מהענין קשור בוודאי לזוג חתולים שמנים וזקנים שחולקים איתי ספייס ומזיקים, כמו כל החתולים, לריהוט..זה קשור לכך שבשנה וחצי האחרונות אני חיה לי בדירה קטנה (ומתוקה) וזה בטח גם בגלל שהדברים שלי תמיד יהיו בעדיפות אחרונה בסטודיו אחרי כל הלקוחות וכך יצא שלקח המון זמן עד שהתפנקתי, גם אני, בתוצר של 'סיפור כיסוי' (-:
את הכורסה הזו מצאתי בשעת לילה, ברחוב שלי בדרום ת"א, ליד פח אשפה, מבוישת. ראיתי אותה בזוית העין ומיד עצרתי את הרכב וזינקתי החוצה. בלי לחשוב ועם לא מעט התרגשות אספתי אותה למכונית וזרקתי בסטודיו, רק למחרת, באור יום ראיתי מה באמת היה שם

ומה שהיה שם זו תשתית מפורקת לגמרי, קפיצים שהתפרעו ממקומם – רואים את המושב הגבשושי? ובעיקר רואים מה חסר? ידיות כמובן!
ומכאן החל מסע בילוש ברשת, הסתכלתי על הרבה מאוד תמונות של כורסאות וינטאג', וחיפשתי את צורת הידיות המקורית. בדיוק כזו כורסה לא מצאתי… אבל בכל זאת היה לי מושג, הרי כורסאות וינטאג' זה לחלוטין הפאשן שלי.

ודימיינתי שזה משהו כזה, ידיות שהולכות ונהיות דקות וממריאות מעלה, עם "מרפק" שכזה שנותן זוית יפה.

ועם תמונת ההשראה הזו פניתי לעמיעד שהוא נגר הבית של הסטודיו, איש מוכשר ומקסים שקיבל עליו את המשימה הלא פשוטה, את התמונות הוא שלח לי מתוך התהליך. הוא גילף וחרט ידיות חדשות מעץ גולמי, כמו פעם…

אחרי התהליך עם עמיעד, הכורסה עברה לאברהם שהוא איש הפוליטורה שלי, לשיוף יסודי וצביעה שתאזן בין העץ הקיים לידיות החדשות, בהחלט אתגר.

אבל אז התחיל האתגר הכי גדול, שלי – לבחור בדים!! כמעט שנה זה לקח. בזמן הזה הכורסה עמדה סתם ככה בסטודיו ..לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי 

בסוף, בזכות פרויקט כריות שעשיתי ללקוחה יקרה, הגיעה ההתאהבות בבד האדום של "עילית". זהו בד עם תיפורים ושכבת אקרילן בתוכו, תפוח ונפוח ומזכיר שמיכה של פעם, מתה עליו, על המגע שלו ועל הגוון המדויק של האדום דובדבן

בצדדים שילבתי בד טורקיז עם טקסטורה, במרקם שמזכיר בד של חליפת צלילה מ"שכטר" והקדר הצהוב, נו כי זו אני ואני אוהבת צבע, מאוד. בסדנאות הריפוד שאני עושה בסטודיו אני תמיד מעודדת את המשתתפות להיות צבעוניות בבחירת הקומפוזיציה שלהן, עצם הרעיון לפעמים מחריד את חלקן, אבל בעיני יותר יפה ככה…ולא משעמם

החלק הכי יפה בכורסה, זה הפאנל עץ שמתחבר בצידי הכורסה, רואים אותו על הטורקיז? אם הוא היה חסר לא ניתן היה לשחזרו, ולמזלי הוא השתמר בצורה מושלמת. בשיקול של בחירת הבד לצדדים היה לי חשוב שיראו אותו היטב, שיהיה קונטרסט.
וככה זה נראה היום, יותר משנה אחרי שנמצאה ברחוב, בבית שלי, אני מאוהבת!!
 *Beck – Think I'm In Love